1. מה לדעתך הופך שיר לראוי לפרסום?
אם אתה האדם הכותב, אז הרגע שבו אתה מבין שללא עיניים קוראות לא יהיה לך קיום. כשאתה פשוט חייב עוד עיניים. כאילו אין לך ברירה. זה לא בהכרח הופך אותו לשיר טוב בעיני אחרים. שירה – כמו שאר האומנויות – היא גם עניין של טעם אישי. אני מוצא ששירה היא טובה כשיש בה אמירה מסוימת על סוד מצבו הקיומי של האדם. כשאני מרגיש שכך היא מרימה אותי ממקומי. יכול להיות שלא הבנתי את השיר, אבל אני פשוט מוכרח להרגיש אותו.
2. איך אתה בוחר את היוצרים שאיתם אתה עובד? מה קריטי מבחינתך בבחירתם?
הקריטריון הראשון הוא קול ייחודי. בתוך שירת המקהלה הגדולה של הרשת והעולם הדיגיטלי קשה מאוד למצוא סולנים, אני מחפש אותם. אנשים שכותבים כמו שאף אחד אחר לא. לא אנשים שכותבים ‘כמו’. זה יכול להיות אפילו שיר תמים, לגמרי לא מתוחכם, ואפילו חף לחלוטין מכלים קלאסיים של שירה. שירה טובה, כמו האמת, יכולה להחבא גם בתוך טקסט לכאורה רגיל ופרוזאי לחלוטין.
3. מהי העצה הטובה ביותר שהיית נותן למשורר מתחיל שרוצה לפרסם בהוצאה לאור שלנו?
קפוץ למים בנאדם. הם לא כל כך עמוקים כמו שזה נראה מהגדה. אל תמצא את עצמך בעוד 20 או 30 שנה מתחרט ומקלל את הרגע שבו לא ניסית. גם אם לא תהיה האלתרמן או הגולדברג הבאים ולא תגמור כפרצוף על שטר, השירה שלך היא איבר חדש ומפואר שגידלת, והסיפוק להחזיק בו ביד הוא לאין שיעור משמעותי יותר מדברים אחרים שעשית עד היום. זה כאילו ירית משהו ממך אל שמי הנצח השחורים.
4. איך אתה מתמודד עם מצבים שבהם אתה מתלבט לגבי איכות השירה, ועד כמה דעתך האישית משפיעה על ההחלטות?
תחשוב על מאבטח בכניסה למועדון רועש. אין לו זמן להתחבטויות ויסורי מצפון. התור ארוך וצפוף. כך גם ממקומי כעורך ראשי. כל שיש לי הוא מעט זמן ודעתי האישית, או אם תרצה האינטואיציה איתה הגעתי מהבית. ואפילו טעיתי, כותבים – תודה לאל – הוא משאב שאינו סובל ממצוקה. בנוסף, אנחנו לא עוסקים בעניינים של חיים ומוות. אם פספסתי וזה יהיה בוקובסקי הבא? וואלה, איזה כייף, בהצלחה.
5. איך אתה מתמודד עם מגוון קולות ופרספקטיבות שונות בשירה, במיוחד כאשר הם נוגדים את השקפת עולמך?
אם זו שירה טובה, די שמסתתרת בה אמת, וככזו אני נמשך אליה. שירה היא לא וידוי על ספת הפסיכולוג או עדות בבית המשפט. אני לא מחפש שירה שיש מאחוריה אג’נדה, גם אם במקרה היא דומה לשלי. שירה שהיא שיקוף מחמיא של השקפת עולמי משעממת אותי. לתפיסתי, תפקידה המרכזי של הספרות הוא לא להיות אמת מידה מוסרית או מצפנו של הצדק המוחלט, אלא למתוח את גבולות התודעה, להכיר בשונות, בפגמים שלנו כבני אדם, להבין ולסלוח, לא לשפוט.