78.00 ₪
מַשְׁלִיךְ אַךְ תּוֹפֵס מייצג מסע פואטי הנפרש לאורך ציר האותיות ו״אדמת המילה״ של המשורר.
המסע חוקר את הדיאלוג האינטנסיבי בין גורל להכרעה (״תשוקות״, ״במה״), זיכרון והשראה (״אהובת הימים״, ״השראה״) והמתח בין גוף לנפש (״יהלומים״, ״קדושה״).
בין שבילי האנלוגיה למקדשי המילים, נרקמת עלילה של אהבה ראשיתית, אסורה וקדושה, הנעה בין חופת המציאות לבין עולם האמת של הרוח והשפה.
מִלִּים פּוֹצְעוֹת, יְתוֹמֵי לַחַן,
נְשׂוּאוֹת מִפֶּה שָׁבוּר לְלֵב שָׁלֵם,
חוֹטְאוֹת, אַךְ אוֹהֲבוֹת.
ינכה הוא שמו הספרותי של יניב כהן, דוקטור למדעי המוח וחוקר זיכרון ולמידה. יניב מבקש בשירתו ובמדע לפענח את פעימות הזיכרון האנושי ואת המתח שבין הגוף לנפש, קשר דק ועמוק כאחד. מתוך הפער הזה נולדות שאלות מוסריות ופילוסופיות, המהדהדות הן בעבודתו האקדמית והן בכתיבתו הספרותית. יניב השלים התמחות בתר־דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק וכיהן כפרופסור בישיבה יוניברסיטי.
מיה –
הספר נפתח בפרולוג המשמש מפתח לקריאת הספר כולו. כבר בשורות הראשונות ברור שאין זו הקדמה בלבד, אלא הצהרה פיוטית ורעיונית: “שָׁב לְלֹא שֶׁבֶר לְרַפֵּא לִבֵּךְ, נֶעֱדָר דְּפָקִים. רֶגֶשׁ נִשְׁלַךְ מִמָּרוֹם חֻפָּה מִיְּדֵי אִישֵׁךְ. הִנְנִי כְּמוֹתוֹ: מַשְׁלִיךְ, אַךְ תּוֹפֵס.” כבר כאן מוצג המתח המרכזי שילווה את הספר כולו: אהבה שאינה יכולה להתקיים במישור הפשוט של המציאות. דמות האהובה כבר שייכת לאחר , “מִיְּדֵי אִישֵׁךְ” , אך המשורר אינו מבקש לגזול אותה או לערער על המציאות. במקום זאת הוא מציג תנועה אחרת: הוא “משליך”, כלומר מוסר את רגשותיו, אך גם “תופס” , אוחז באהבה באמצעות הכתיבה. זוהי אחת המטאפורות היפות בספר: האהבה אינה מתממשת בגוף אלא בשפה, בשיר וביצירה. לאורך הספר כולו מתברר שהפרולוג אינו רק פתיחה אלא מעין חוזה עם הקורא. כל השירים הם ניסיון “לרפא לב”, לא באמצעות פתרון או סיום, אלא באמצעות הענקת משמעות לכאב. לכן גם שורת הפתיחה, “שָׁב לְלֹא שֶׁבֶר” , נושאת פרדוקס: השיבה מתרחשת לאחר משבר, אך הדובר מבקש לשוב שלם, או לפחות ליצור שלמות חדשה מתוך מה שנשבר. הספר כולו ממשיך את אותו רעיון. כבר בשיר הראשון מופיעה התחושה שהעולם המשותף התפוגג: “סֵפֶר שֶׁאִבֵּד אֶת סוֹפְרוֹ” : דימוי עוצמתי לאדם שאיבד את מקור היצירה שלו. מנגד, בשיר ב’ מופיעה ההכרה כי דווקא אותה אהובה היא שעיצבה את זהותו: “לִמַּדְתִּנִי אַהֲבָה.” מכאן והלאה האהובה כבר אינה רק מושא געגוע; היא נעשית מקור השפה עצמה. אחד המוטיבים החזקים בספר הוא הזיהוי בין האישה לבין המילה. בשיר ל’ נכתב: “הַמִּלִּים הֵן נֵס, הֵן אַתְּ.” זוהי אולי השורה שמאירה למפרע את הפרולוג כולו. אם המילים הן היא, הרי שכל הספר הוא ניסיון להמשיך לפגוש אותה באמצעות הכתיבה, גם כאשר המפגש הממשי אינו אפשרי. הבחירה לסדר את השירים על פי אותיות האלפבית מעניקה תחושת שלמות וסדר כמעט קוסמי. מן האל”ף ועד התי”ו נבנה סיפור אהבה שלם, עד לסיום באפילוג: “מֵרֵאשִׁית עַד תָּו, אַתְּ רֵאשִׁיתִי.” כך נסגר המעגל שנפתח בפרולוג. האהבה אינה מסתיימת, אלא הופכת לעיקרון מארגן של השפה, הזיכרון והיצירה. זהו ספר שירה שאינו מסתפק בביטוי רגש. הוא בונה מיתולוגיה פרטית, שבה האהבה היא בריאה, המילה היא מקום מפגש, והמשורר מבקש להחזיק את הבלתי ניתן לאחיזה. הפרולוג הוא המפתח להבנת כל היצירה: הוא מלמד שהספר כולו הוא ניסיון לתפוס את מה שהחיים עצמם אינם מאפשרים להחזיק.