הרהורים על שירה בעידן המודרני. ובמילים אחרות: האם באמת האומנות המסתורית והעדינה הזו מצליחה לשרוד בתוך השינויים הטכנולוגיים הדרמטיים שעובר עולם המילה הכתובה.
כשחוקר התקשורת מרשל מקלוהן טבע את הפתגם “המדיום הוא המסר” זה היה בדיוק בשנה בה נולדתי. זה קרה הרבה לפני המצאת האינטרנט או הרשתות החברתיות. יכול להיות שהפרופסור הקנדי כיוון בדבריו לאמצעי התקשורת הרגילים (החדשות, התעמולה, השיח הפוליטי וכו’), אבל הדבר נכון גם לעולם השירה. באלף הזה אי אפשר להתייחס לסוגה הספרותית המפוארת הזו, מבלי לתת את הדעת למדיום המקוון.
בסוף שנות השבעים ה’באגלז’ שרו את Video Killed the Radio Star ובישרו את מות הרדיו כמכתיר הכוכבים. הם העבירו את השרביט באופן רשמי לערוץ ה-M.T.V. והנה, אני מקליד את הדברים האלה בדיוק ביום בו ערוץ הטלוויזיה המונומנטלי הזה סוגר את שעריו. החיים הולכים קדימה. אז איך כל זה נוגע לעולם השירה?
תחום השירה נמצא כרגע תחת צונאמי אדיר של כותבים, סגנונות ופרסומים. אנחנו חיים כרגע בשיאה של הסערה, ואין בי כוונה להתנבא מה יוותר כשהיא תחלוף. אני רק יודע לומר שזו מהפכה שעוד לא נספגה לגמרי בקרב האורתודוקסיה ושוחרי השירה. איך אני יודע? מכמה סיבות. למשל, אתה כבר לא צריך את ‘שומרי הסף’ הישנים על מנת לקבל הכרה אצל הקוראים. אם פעם היינו שולחים עותקים למדורי התרבות בעיתונים וכוססים צפורניים בחרדה וציפיה שה’מבקרים’ המכובדים יואילו לכתוב עלינו כמה מילים, אפילו מחורבנות, ובלבד שיאייתו נכון את שמנו, היום די שיש לך חשבון פייסבוק עם המון עוקבים, כדי לפרוץ אל התודעה הציבורית, ולקבל – בהתאמה – את אהבתה. מבקרי השירה הישנים הם כבר איזוטריה. נכון, תמיד נעים לקבל קומפלימנט ממישהו ‘חשוב’, אבל הוא כבר לא זה שיחשוף אותך אל קהל הקוראים. בקושי למוסף שלו יש כמה.
כך גם בנוגע להוצאות הספרים ה’נחשבות’. נכון שזה כבוד לא מבוטל להביא את הספר שלך אל האור בהוצאה ‘בעלת שם’, אבל זה עדיין פרח יפה שאתה תוקע בדש הבגד. משהו להתפאר בו. אם נביט רגע הצידה, נגלה שמאות כותרים ראו אור יחד עם הספר שלנו, ואף אחד לא עצר על מנת למחוא לנו כפיים. למה? כי מישהו המציא את האינסטגרם, ושינה את הכללים. אתה יכול לכתוב שירה שבעינייך היא הדבר הכי טוב שקרה לאומנות הזו מאז לאה גולדברג, אבל לטעם ה’צרכנים’, מישהי שמחזיקה חשבון עם 120K עוקבים היא-היא יונה וולך החדשה. ובכלל, הם מתים על התמונות שלה, אלה שהיא מדביקה לשירים. כן, באלף הקודם שירה נדרשה לעמוד בפני עצמה, ואף אחד לא התעניין בסטורי החדש שזלדה בדיוק העלתה.
אם לפני אלף שנים, משורר נדרש ללכת אל השוק הסואן, ללבוש שמלה צבעונית, להתקשט בנוצות, לעמוד על איזה ארגז ולקרוא את השירה שלו מהקלף, הרשת החברתית היא היום כיכר השוק החדשה. וממש כמו בימי הביניים, לפעמים אתה מקבל לייקים ושיתופים, ולפעמים חוטף עגבניות לפנים. זו מלחמה שם בחוץ, ואם אתה רוצה שיקראו אותך, ויאהבו אותך, אתה חייב לקחת את הסיכון ולצאת אל האור.
נכון, אף אחד לא יוכל להפוך אותך מוכשר יותר ממה שאתה. וחשוב לזכור – מאז משוררי התנ”ך ועד הסְפּוֹקֶן ווֹרְד של המאה הזו, אלה שהצליחו לא היו בהכרח הטובים ביותר, אלא אלה שהתעוררו בבוקר משוררות ומשוררים. איך כתבה פעם המשוררת הנהדרת חדוה הרכבי שהלכה השבוע לעולמה? “וְרַק אֵי-שָׁם, עַל אֲדָמָה שְׁחוֹרָה | פִּתְאֹם אֲנִי פַּעֲמוֹנִים בָּרוּחַ.” אז אם בתוך הצונאמי הזה אתם מתעקשים להיות משוררות ומשוררים, ובתוך אֲדָמָה שְׁחוֹרָה חולמים להיות פַּעֲמוֹנִים בָּרוּחַ, לכו לשוק והתחילו לפרסם את מה שאתם כותבים.
כי הטובים והטובות ביותר שאני מכיר, עשו את כאילו אין להם ברירה.