השנים האחרונות עומדות בסימן חדירת האינטליגנציה המלאכותית לכל תחום מחיינו וכך גם הספרות אינה מצליחה לחמוק מהפלישה הזאת.
כדרכן של מהפכות טכנולוגיות עצומות יש מי שנבהל מהן, יש כאלה המנצלים אותן ויש אנשים כותבים שמנסים לברר מה בעצם השפעתה של האינטליגנציה הלא אנושית על כתיבתנו.
בהקשר הזה כדאי להזכיר דברים בסיסיים. הספרות, מעשה הכתיבה עצמו, הוא מעשה דיאלוגי. מחברים של יצירות ספרות או מתרגמים של ספרים מניחים תמיד את קיומם של נמענים, של קוראים. דו השיח הזה עומד בבסיסה של הכתיבה הספרותית. המגירה כמו המחשב אינם יצור אנושי ואין אנו כותבים למגירה אלא אם אנו נאלצים לעשות זאת.
היצירה הספרותית לפיכך מביאה לנו סיפור שאמור לגעת בנפשו, להשפיע עליה ואפילו לגרום לה הנאה. הידיעה שיש אדם מאחורי הטקסט המקורי או המתורגם היא לדעתי הכרחית להצלחה של טקסטים ספרותיים. בני אדם רוצים לקרוא על חייהם של הדומים להם ואת זה איני בטוח שהאינטליגנציה המלאכותית יכולה לספק לנו.
בעבודתי כעורך הגיעו אלי טקסטים שלהערכתי נכתבו על ידי החידוש הטכנולוגי האמור ולדעתי הכותב שעשה בכך שימוש פגם בהנאתו כיוצר. הכתיבה הספרותית מאפשרת לאדם לטעות, לתקן, לשפר את יצירתו וגורמת לו לשוב ולחשוב היום על הדברים שכתב אתמול.
אנחנו בונים רומאן, אנחנו בונים ספר שירים, נפשנו קובעת את סדר האירועים או את רצף השירים ולמעשה הדברים האלה הם תוצאה של מפגש בין היוצר לבין נפשו. הדיאלוג הזה מוליד את היצירה הספרותית והקורא מודע לתהליך המרתק הזה כשהא קורא את היצירות שלנו ומציץ גם אל נפשנו. ההצצה הזאת משפיעה גם על נפשו שלו.
אם אדם נותן לאינטליגנציה המלאכותית קווי מתאר בסיסיים של עלילה ומבקש ממנה לכתוב רומאן על בסיס המעשה הזה אזי התוצאה אינה משקפת שום תהליך נפשי או פסיכולוגי שכתיבה איכותית זקוקה לה, בדרך כלל. אתה, הקורא, מקבל טקסט רהוט, לפעמים רהוט מדי אבל אין מאחוריו בן אדם.
מדובר לא פעם על הקול הייחודי שיש לכותבים וגם למוזיקאים. הקול הזה הוא דבר שאנו כקהל מחפשים אחריו ומזהים אותו. אנו רוצים לקרוא את הקול הייחודי של אתגר קרת, אנחנו רוצים לפגוש את הקול הזר והמכשף שיש לפרוזה של חורחה בורחס.
המכונה מחסלת את הדבר הזה כי היא כותבת כמו קרת, כמו עמיחי, כמו קפקא אבל מי שהגה את הפרוזה הייחודית היו בני אדם לא רובוטים וזה מקל על ההזדהות שלנו עם הסיפור שאנו קוראים, הידיעה שאדם כמונו הוא שהמציא את הדבר הייחודי הזה שהטקסט משקף.
למה שאקרא את יצירתו של רובוט אם אני מתעניין בעולמם ובכאביהם של בני אדם?
הדברים אלה נכונים גם לתרגום וגם לעריכה ספרותית, שתיהן מלאכות שאני עוסק בהן דרך קבע.
המתרגם בעיני הוא כמו הפסנתרן או הכנר או הגיטריסט שמפרש את התווים שלפניו בדרכו הייחודית. הפתרונות שהמתרגם מציע בעברית שלו נולדים במוחו, בנפשו ולכן תרגום הוא דבר שמשתנה כל הזמן ואם אותה יצירה ספרותית תתורגם בידי שלושה מתרגמים נקבל שלושה טקסטים שונים.
תרגום שמבצעת האינטליגנציה המלאכותית לא פתוח לריבוי של קולות פרשניים. הוא אחיד, לפעמים מושלם אבל אין בו ביטוי של המגוון שיש אצל בני האדם. אני, לפחות, מחפש את הגיוון הזה, את הפרשנות הזאת שהיא משתנה, מתרחקת או מתקרבת לטקסט המקורי אבל תמיד כביטוי של רוח האדם.
וכך גם בעריכה. העורך הספרותי מקיים דיאלוג עם הכותב. הוא מציע לו לראות את הטעויות שלו בבניית היצירה או בלשונה, ולשפר אותן. הוא לא מגהץ את הטקסט כמו שתעשה האינטליגנציה המלאכותית. המטרה שלי כעורך היא ללמד את הכותבים להקשיב לקולם, לבטא אותו בחדות אבל כתוצאה של מפגש בין העשייה שלהם וההדרכה שלי. ספרות אמורה להיות גם תהליך מהנה היא לא רק תוצאה שמכונה שיפרה למענך. אומנות אינה שלמות, היא תהליך ומסע שאנחנו עושים עם עצמנו ועם קהל הקוראים.
הידיעה שאני עצמי הצלחתי, בעזרת העורך, ליצור טקסט שאלפי בני אדם אוהבים אותו, מזדהים עם דמויותיו היא חוויה של סיפוק גדול שנפש אנושית משתוקקת אליה.
ויש גם עניין כלכלי:
למה שלקוח יקנה תרגום שעשתה מכונה, מה ייחודי בזה?
למה שצופה בסדרה יעביר את שעותיו מול תוצר של רובוט?
למה שאקרא ספר נהדר על איים יווניים, יצירה שכתבה האינטליגנציה המלאכותית ולא אעדיף על פניה את כתיבתו של סופר יווני שחי באי כל חייו?
יש רומנטיקה בטענות שלי, אני מודע לזה, ולא מפריע לי כלל שבעוד חמש או עשר שנים יהיה כתוב על סוג מסוים של ספרות יפה, באמת יפה, ספר זה נכתב על ידי אדם, היצירה הזאת תורגמה על ידי בן אנוש.