“ב-1994-1995 עבדתי כגרפיקאית מאיירת וכאחראית על מחלקת מקינטוש. שיתפתי פעולה עם דסק החדשות ועם הכתבים, ויצרתי מפות ותרשימים של מלחמות באזורנו ובארצות רחוקות, אסונות טבע, פיגועי טרור קשים שהתרחשו בארץ ובחו״ל, נפילת חיילי צה״ל בדרום לבנון ועוד. לאחר שנתיים, בכל פעם כשהביפר שלי צפצף, נכנסתי לחרדה פן משהו נורא קרה. לאחר רצח רבין, שהכניס אותי להלם ולאבל עמוק, הבנתי שאינני יכולה להמשיך בתפקיד זה”. כך אומרת דפנה דרוקר, משוררת, סופרת, מוזיקאית ואמנית. בימים אלו הוציאה לאור את ספרה ״עכשיו יותר טוב״ (הוצאת אלף), שבו כלולים שירים שנכתבו בשנות העשרים והשלושים של חייה ומשקפים את מה שהעסיק אותה אז: חיפוש אהבה והכמיהה לזוגיות ולמשפחה, חיפוש זהותה וכישוריה. “באותן שנים התמודדתי עם קשיים נפשיים, במיוחד דיכאון עקב פרידות וכישלון מערכות יחסים שהיו בוסריות או לא מותאמות”, היא מגלה באומץ לב.
“מאז שאני זוכרת את עצמי המצאתי שירים וסיפורים. נהגתי לשיר ולשחק בפני בני משפחתי, בפני הילדים בגן וגם בפני קהל דמיוני. מרגע שלמדתי לכתוב כתבתי שירים ופרקי יומן ונהניתי להתכתב עם בני גילי. בגיל 12 נבחרתי לכתבת צעירה בעיתון הילדים והנוער ‘הארץ שלנו’, שבו פרסמתי שירים, כתבות וציורים. באותה שנה, 1982, פרצה מלחמת לבנון הראשונה וכולם סביבי היו בהלם. עורך העיתון אוריאל ריינגולד שלח לכולנו מכתב, ובו ביקש מאיתנו לכתוב כיצד נתפסת המלחמה בעינינו. כך למדתי להתייחס בכתיבתי למתרחש סביבי ולא רק בתוך עצמי. לא ראיתי את עצמי הופכת לעיתונאית, אבל נמשכתי לכתיבה יצירתית ולציור. ב-1994 סגרתי מעגל כשחזרתי ל‘הארץ’, והפעם כגרפיקאית מאיירת וכאחראית על מחלקת מקינטוש. שיתפתי פעולה עם דסק החדשות ועם הכתבים, ויצרתי מפות ותרשימים של מלחמות באזורנו ובארצות רחוקות, אסונות טבע, פיגועי טרור קשים שהתרחשו באותה תקופה בארץ ובחו״ל, נפילת חיילי צה״ל בדרום לבנון ועוד. לאחר שנתיים בכל פעם כשהביפר שלי צפצף, נכנסתי לחרדה פן משהו נורא קרה. לאחר רצח רבין, שהכניס אותי להלם ולאבל עמוק, הבנתי שאינני יכולה להמשיך בתפקיד זה ועברתי לעבוד במקומונים כמעצבת מודעות לפרנסתי ובזמני הפנוי לקחתי קורסים בנושאים שעניינו אותי”.
כך אומרת דפנה דרוקר, משוררת, סופרת, מוזיקאית ואמנית, שבימים אלו יצא לאור ספרה ״עכשיו יותר טוב״, שבו כלולים שירים שנכתבו בשנות העשרים והשלושים של חייה. שירים אלו משקפים את מה שהעסיק אותה אז: חיפוש אהבה והכמיהה לזוגיות ולמשפחה, חיפוש זהותה ומהם כישוריה, מהם חלומותיה וכיצד להגשימם. “באותן שנים התמודדתי עם קשיים נפשיים, במיוחד דיכאון עקב פרידות וכישלון מערכות יחסים שהיו בוסריות או לא מותאמות”, היא משתפת.
“עכשיו יותר טוב” הוא למעשה הוצאה מחודשת ומשודרגת של ספר הביכורים שלה, “יום אחד”, שאזלו כל עותקיו. במקום להדפיס מהדורה שנייה זהה החליטה דרוקר שהשירים שכתבה בגילי 33-20 צריכים לעבור עריכה ספרותית וסינון קפדני, שהביא את הספר לרמת דיוק הגבוהה ביותר. מלבד העריכה המחודשת זכה הספר לשם חדש ולעיצוב חדש ויפהפה. “היו שירים שאחרי העריכה של נמרוד שיין נותרו מהם בית אחד או שורות בודדות. כיום ברור לי שזה משדרג את השירה שלי ומשפר את התקשורת שלי עם הקוראים, באמצעות המילים הנבחרות. ככל שהשיר יותר מתומצת ואוניברסלי, כך יותר קל לקוראים להתחבר אליו. קיבלתי תגובות נהדרות על הספר מאנשים שאני מעריכה מאוד, וזה מחמם את הלב”, היא אומרת.
השירים המאוחרים יותר בספר עוסקים גם בחיי הנישואין והאימהות, על קשייהם ועל הפרידה מתוך רצון להתחיל מחדש והחלום לפרק ב׳ מוצלח יותר. כמה מהשירים נכתבו במהלך מסעה הראשון לארגנטינה ב-1991, מולדתה של אימה המנוחה, המפגש עם בני משפחתה המורחבת ועם שורשיה וזהותה כיהודייה וכישראלית. המציאות הלא פשוטה בארץ סביבה חודרת לשיריה, כך למשל האינתיפאדה הראשונה והשנייה, הפיגועים, המצב הכלכלי הקשה ובתוך כל זה היא מחזיקה ונאחזת בתקווה לשלווה, לשלום ולאהבה. השירים בדרך כלל קצרים מאוד וכמעט ואינם כוללים דימויים ומטאפורות, והמסר בהם פשוט, ישיר ומדויק. “כתבתי את השירים מתוך צורך להתבטא ולתעד את מה שעברתי, ככלי שעזר לי בהתמודדותי עם החיים, ולא מתוך שאיפה שיתפרסמו יום אחד”, היא מספרת.
שנות ילדותה וצעירותה היו לא קלות ורצופות התמודדויות, מכשולים ואתגרים. כבת לשני הורים מתמודדי נפש, שהתגרשו לאחר מאבק משפטי ארוך וקשה, סבלה דרוקר מאי-יציבות במשפחה, ממחסור כלכלי ורגשי ומתחושה שאין לי על מי להישען ולסמוך מלבד על עצמה. כתיבת השירים תמיד ליוותה אותה והפכה אינטנסיבית ביותר בתקופת התיכון וההתבגרות. דרוקר: “כתבתי לעצמי ושיתפתי את שיריי רק עם חברים נבחרים. כשהייתי בת 20 הציעה חברה לעבודה להראות למשורר נתן זך מחברת עם מבחר משיריי. לאחר חודשים ארוכים היא חזרה אליי עם שתי מילים שאמר: ‘המשיכי לעבוד’. פירשתי זאת כאילו כתיבתי לא מספיק טובה ובשלה, אבל המשכתי לכתוב כי זה היה צורך חזק של נשמתי”.
כבר בגיל 17 התחלתי לעבוד כמעצבת גרפית, במקביל ללימודים בתיכון. “ניסיתי לימודי הוראת אמנות במדרשה ברמת השרון, אך לאחר סיום שנה א׳ לא יכולתי לשרוד ולממן את המשך הלימודים. הרגשתי שהוראה אינה הייעוד שלי ושבכל מקרה העיסוק באמנות ילווה אותי כל חיי. לאחר שעות העבודה לקחתי קורסים בתחומים שעניינו אותי”, נזכרת דרוקר.
בית הספר שלה לספרות היה הספרים עצמם, וכך בילדותה ובצעירותה ‘בלעה’ כמות מטורפת של ספרים מז’אנרים ומתקופות שונות. “קראתי כל מה שהיה בבית, כל מה שהיה בספריית ההשאלה והעיון בשכונתי, אצל חברים ולאחר שהתחלתי לעבוד גם בחנויות הספרים שבעירי ומחוצה לה. ירשתי את אהבת הספרים של סבתי ואימי ,שלמרות שהיו שתיהן מורות במקצוען עבדו גם כספרניות לפרנסתן. בתקופה, שבה שלא היו מחשבים ואינטרנט ורק טלוויזיה שחור-לבן עם ערוץ אחד, למדתי על העולם ועל הכתיבה בעיקר מהספרים שקראתי. היה לי חלום להפוך לסופרת אך אימי, המורה לאמנות, כיוונה אותי ללימודי גרפיקה בטענה שעליי ללמוד מה שיותר קל לי. כיום הכתיבה היא זו שבאה לי בקלות יחסית”.
ב-2013 השתתפה בשתי סדנאות לכתיבת פזמונים למתמודדי נפש, של דנה ברגר בשיתוף בית היוצר של אקו”ם ועמותת אנוש, ושל ארי גורלי בשיתוף תוכנית “עמיתים” של החברה למתנ”סים ובית הספר למוזיקה רימון. עם פרוץ הקורונה ב-2020, שהכניסה את כולם לסגרים, היא נתקלה בפוסט של המשורר יחזקאל רחמים, שהיא נהנתה לעקוב אחר שירתו, לגבי סדנת כתיבה בזום. זו הייתה הסדנה הראשונה בהנחייתו, ומאז בכל כמה חודשים היא נרשמה למחזורים נוספים בסדנה בהנחייתו. במהלך הסדנאות עלה הרעיון שיחזקאל יערוך לה ספר שירים שני. כך בא לעולם “להתייאש אסור”.
לפני כשלוש שנים יצא יחזקאל רחמים בסדנה משותפת עם ד”ר דורי מנור בשם “כותבים בהקיץ”, שבמסגרתה ארבע פעמים בשנה נערכה סדרה של חמישה מפגשים שבועיים, שבהם לומדים בכל מפגש להכיר משורר או משוררת, עבריים או מתורגמים, חיים או שאינם כבר, מתקופות ומקומות שונים. בחצי השני של המפגש כותבים בהשראתם. “כך מצאתי את עצמי מרחיבה את המנעד הפואטי שלי, כותבת בצורות ובסגנונות שונים, מקבלת השראה ומרחיבה את טווח כתיבתי לאין שיעור. כתושבת הפריפריה הזום היה הדרך שלי להתחבר לעולם הספרותי וללמוד אותו”, היא נזכרת.
במהלך מלחמת חרבות ברזל, בהיותה מפונה לפני כשנה ממקום מגוריה קריית שמונה, היא השתתפה בסדנת כתיבה בשם “חרבותם לעטים”, שהתקיימה בקיבוץ איילת השחר בשיתוף עמותת הליקון לשירה וקק”ל. דרוקר: “זה היה ממש מזור לנפש לכתוב על המצב הקשה והמוזר בו היינו נתונים. לכתוב לצלילי האזעקות והטילים ולהקשיב לרגשות ולמשאלות ליבנו. בסוף הסדנה המליץ לי המנחה, רז יוגב, שהוא בוגר הליקון, לנסות להתקבל למסלול השנתי שלהם בתל אביב וללמוד שירה ברמה גבוהה. פניתי למנהלת ציונה שמאי ולאחר ששלחתי שירים ועברתי ראיון אישי התקבלתי לשמחתי ללימודים, ואף זכיתי למלגת לימודים נאה. בימים אלו מסתיימים הלימודים ואני מרגישה שהפקתי מהם המון. יש אנשים שתהו אם גם אחרי שהוצאתי ספרים אני צריכה ללכת ללמוד. והתשובה היא – כמובן! יש תמיד לאן לצמוח ולהתפתח והמפגש עם משוררים ועורכים כמו יקיר בן משה, יעל גלוברמן, נוית בראל, המתרגמת ג’ואנה חן, השחקנית שרה פון שוורצה ומרצים אורחים כפרופ’ אריאל הירשפלד, המשוררים והעורכים אלי אליהו, ערן צלגוב ועוד רבים וטובים, הוא ייחודי ויקר ערך בעיניי”.
“יום אחד” (אופיר ביכורים), ספר ביכוריה של דרוקר, הוא אסופה של שירים שנכתבו בצעירותה, בעיקר על אהבה, הכמיהה לאהבה וזוגיות, התמודדות עם קשיי החיים האישיים והסביבתיים, שירי מסע, מבט אחורה אל ילדות לא קלה, התחשבנות עם ההורים, פרידות והתחלה מחדש. מה שמאפיין את הכתיבה בספר הוא סגנון מאוד אישי, אוטוביוגרפי, רגיש, כן, פתוח וחשוף. “להתייאש אסור” (הוצאת עמדה), ספרה השני, יצא לאור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, בתמיכת משרד התרבות והספורט, וכולל שירים שנכתבו בשנים 2002-2021. הספר עוסק בהרחבה בהתמודדותה הנפשית ובהמשך בנייה מחדש של חייה על כל היבטיהם. לצד שירים אלו יש גם שערים בנושאי האהבה, האימהות, שירי צמיחה אישית ועידוד עצמי שמדברים לכל קורא.
“זר עלי דפנה” (הוצאת עמדה), ספרה השלישי, הוא קובץ של סיפורים, מכתבים, פרקי יומן, פוסטים שכתבה ואספה במהלך חייה וגם כמה שירים. הוא יצא במתכונת מהודרת ומעוצבת עם תמונות צבע ושחור-לבן וכריכה קשה. הוא אושר לדפוס ממש לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ויצא לבסוף לאור בינואר 2024. בספר יש הוויה משפחתית מורכבת מאוד, ועם כל זאת מתוך הסגנונות השונים והכתיבה הפשוטה, הרהוטה והנוגעת, עולָה ובוקעת איזושהי אופטימיות נדירה וזוהרת האומרת, שעל אף כל הקשיים שווה גם שווה לחיות את החיים האלה.
“דברים שאין להם שם” הוא ספרה הרביעי וגם הוא ספר שירה, מבחר משירים שנכתבו בין 2021-2024, ועוסקים בהתמודדות, צמיחה, כמיהה לאהבה ולבית. שירתה נכתבת כאילו על נייר הסופג את הרגש מהעולם ומבדיל אותו מהרעש הגדול. במילים רכות ובגילוי לב היא מדברת את הכאב הפרטי והכמיהה לאהבה, ובאותה חמלה וענווה היא מספרת על האדמה הבוערת סביבה. “משום שחלק מהשירים נכתבו לאחר השבעה באוקטובר, הם מביאים לידי ביטוי את תחושת העקירות, החרדות, וחוסר הבית שחוויתי כמפונה בשנה הראשונה של מלחמת חרבות ברזל”, היא אומרת.
בימים אלו היא מסיימת את הלימודים במסלול לשירה של הליקון בתל-אביב, ואוספת שירים לספרה הבא. היא מתכננת לקיים בקרוב אירוע השקה לספרה החדש, והפעם בגליל העליון, בניגוד לאירועי ההשקה של ספריה הקודמים שנערכו בתל אביב. היא עומדת על סיפו של שינוי בחייה המקצועיים עם שאיפתה להפוך לסופרת במשרה מלאה, דבר שרבים שואפים אליו אך קשה לממש בגלל הצורך להתפרנס.
דרוקר: “אני שואפת להנחות בעתיד סדנאות כתיבה באזור קריית שמונה ועמק החולה, משהו שלדעתי חסר כאן מאוד, כמו כן להמשיך בהרצאותיי ‘ניצחון הרוח’ ברחבי הארץ, המשובצות בשירים וסיפורים שכתבתי. זאת תוך התמקדות לא רק בהתמודדותי עם אתגרי החיים, אלא בעיקר כאדם יוצר. זאת למרות ואולי בגלל המשברים הנפשיים והקשיים האובייקטיביים שחוויתי ומהם צמחתי. זה גם מה שנותן לי את הכוח להמשיך לחיות וליצור מתוך שמחת חיים ושמחת יצירה ומתוך הודיה גדולה על כל מה שיש לי ובי וסביבי”, אומרת דרוקר. בקרוב היא תוציא סינגל שלישי בשם “גם וגם” מתוך אלבומה השני אחרי אלבומה הראשון “לא מאוחר”, שיצא ב-2023 וזמין בפלטפורמות המוזיקה השונות. “אכן החיים הם ‘גם וגם’ ולהתייאש אסור מדברים שאין להם שם, ובכלל, עכשיו יותר טוב… ויום אחד… מי יודע?”, היא אומרת לסיכום.
מאת יהורם גלילי
