ימים של מלחמה הופכים את הכתיבה לפעולה אחרת לגמרי. יש מי שמוצאים בה מפלט, יש מי שמאבדים את המילים.
העולם מתכווץ – ודווקא השירה, שהיא מטבעה תמציתית, מרוכזת, פועלת בדיוק במקום הזה: איפה שאין הרבה מילים, רק תחושות גולמיות.
כותבים אלינו בתקופה הזו משוררות ומשוררים שנמצאים בשקט. שואלים אותנו: “האם מותר לי לכתוב שיר אהבה עכשיו?”
ואחרים שולחים טיוטות חיות, רותחות, שנכתבו בלילה מול החדשות, או מתוך חיבוק עם ילד שבוכה.
אין תשובה אחת.
אבל יש מקום. מקום לשירה גם בזמנים שבהם נדמה שאין.
השירה לא נועדה “לפתור” את המציאות – אלא לגעת בה. להניח אצבע על העצב, על הפחד, על הזיכרון, על התקווה.
שיר אחד יכול להיות לחצן מצוקה. אחר – נר נשמה. ושלישי – דווקא חוט של אור.
אנחנו בהוצאת אָלֶף פוגשים עכשיו משוררים ומשוררות שנמצאים בשלבים שונים של תהליך: חלקם עוצרים לחשוב מחדש על מה שכתבו, חלקם ממשיכים בעבודה מתוך תחושת שליחות, וחלקם פשוט צריכים לדבר עם מישהו שמבין מה זה לכתוב בתקופה בה הנשימה קצרה.
אם אתם מרגישים כך – דעו שאתם לא לבד.
ואם יצאה לכם שורה אחת על דף – גם היא נחשבת.
כתיבה היא עדות.
שירה היא זיכרון.
והיא גם אופק.