הצורך לשלב אמנות חזותית בספר שירה הוא לא רק עניין של יופי. הוא צורך רגשי, אסתטי ולעיתים גם תודעתי: רצון להרחיב את המרחב שהמילים פועלות בו. אבל החיבור בין שיר לתמונה הוא לא תמיד פשוט – והרבה פעמים דווקא הניסיון להסביר את השיר דרך הדימוי החזותי, גורם להחמצה.
האמנות החזותית שמלווה ספר, כריכה, או אפילו עמוד בודד, יכולה ללכת בשני כיוונים:
- להכיל את השיר – להציע לו הקשר, מרחב לנשום, אווירה.
- או לכפות עליו פרשנות – לומר לקורא: זה מה שאתה אמור להרגיש.
וכמו בשירה – גם באמנות, כוחו של הדימוי הוא במה שהוא לא אומר במפורש.
מקום לרווח
הדימוי האמנותי לא צריך להיות תרגום של השיר – אלא מרחב מקביל.
תמונה טובה לא עונה על השיר, אלא נוגעת בו מהצד, לפעמים סותרת אותו, לפעמים מעמיקה את הסתירה שבתוכו.
לדוגמה:
שיר על כאב יכול לקבל דווקא תמונה רכה, כמעט מנחמת.
שיר על תקווה – יכול להישען על צבעים כבדים, כדי להבליט כמה התקווה הזו יקרה בתוך החשכה.
אז איך בוחרים יצירה חזותית שתתאים לשיר?
שואלים:
- מה התחושה הגולמית של השיר? (בלי לפרש, פשוט להרגיש)
- איזה צבע עולה לי בראש כשאני קורא אותו?
- מה הקצב שלו? תנועה או סטטיות?
כי גם יצירה חזותית יכולה להיות סוערת או מאופקת, בדיוק כמו שיר.
תרגיל השראה:
קחו שיר שכתבתם. עכשיו חפשו שלוש יצירות אמנות (אפשר אפילו באינטרנט), שכל אחת מהן מרגישה לכם קשורה אליו – כל אחת בדרך אחרת.
- אחת שמרגישה לכם כמו “איור ישיר”
- אחת שנוגעת בשוליים של התחושה
- ואחת שסותרת אותו לגמרי
ושאלו את עצמכם: עם מי מהן אתם רוצים להישאר?
לסיום:
כששיר פוגש צבע – לא אמורה להיוולד שם תשובה.
אמור להיווצר שדה.
מרחב.
הדהוד.
כי השיר לא צריך הסבר – הוא צריך ליווי.