תכף אשוב

תיאור

מכונת זמן

הַלְוַאי שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לַחְזֹר חֲצִי שָׁעָה אָחוֹרָה,
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לֶאֱכֹל
שׁוּב
אֶת מְנַת הַפַּסְטָה שֶׁהֵכַנְתִּי.
וְכָךְ, לַחְזֹר
שׁוּב
וָשׁוּב
וָשׁוּב
לְלֹא זִכְרוֹן הַשֹּׂבַע
כְּמוֹ אַהֲבָה לְאִישׁ.

שירי תיכף אשוב, ספרה השני של עמליה הדר, מתגלגלים בין שערי ‘זמן’ – יסוד הנרמז בכותרת הספר – מן השער ‘זמן אלוהים’, הנפתח ב”בְּרֵאשִׁית הָיְתָה קְרִיעָה” עד לשער ‘זמן זמן’ המסתיים במילים “הַנֶּחָמָה שֶׁבְּאָמָּנוּת אִי־הַיְּדִיעָה”. בין הקריעה הנחרצת לנחמה המהוססת נפרשת התבוננות ערנית, מפוכחת וחומלת, בעצמי ובמציאות. החמלה, לרוב, מוענקת לאחֵר, ואילו המבט פנימה חד וחשוף, רואה־כל, מרוכך לעתים בהומור.

תיכף אשוב הוא ספר בשל ועדין שבו לזמן – גיבורו ה’רשמי’ – כמו למבט, איכות דואלית: הוא אמנם חסר רחמים, אבל בעולם הכאוטי הנע בין בראשית לאסון, הוא גם מפייס ומרפא: “זְמַן חוֹל / נוֹזֵל / מְצַמְצֵם חֲשֵׁכוֹת לְאִטּוֹ / מַקְפִּיא אֶת הַכְּאֵב.”

טל ניצן