מבט פיסולי באומנות

תיאור

האמנות זימנה את עצמה לחיק האדם עוד משחר ההיסטוריה, ולא הרפתה ממנו מאז.

באותו לילה קר וגשום בדחף בלתי נשלט האדם נטל גוש פיחם ומתח קו על קירות המערה החשוכה ובפעם הראשונה הטביע את חותמו. זאת הפעם הראשונה שהוא הביע את עמדתו. את רגשותיו. ומאז האנושות שואלת את עצמה: “מהי האמנות ומה מהותה? לשם מה היא קיימת? עבור מי?” וכדברי אותו נזיר בודהיסטי, הלחם שהוא אוחז בידו האחת – בשביל לחיות והפרח, בידו השניה הוא הדבר שלמענו הוא חי.

״האמנות היא בת חירות; ההכרח הרוחני ולא הצורך הגשמי, הוא שמחוקק לה את חוקיה.” – אמר פרידריך שילר.

היא נישגבת, נצחית. היא מביעה כמיהה וגעגועים למחר וזיכרונות מן העתיד. אסטטית או ברוטלית, מעודנת או גסה, אבל תמיד, תמיד מעוררת רגשות ומחשבות.

אף כי אמנות היא שפה אוניברסלית, לכל אמן דיאלקט יחודי משלו שבמסגרתו מתבטא חופש היצירה ותפקידו להנגיש את השפה לכלל הצופים. להפוך אותה לאספרנטו. חופש היצירה זה נתון לשיקול דעתו, פרשנותו של האמן וכישרונותיו.

הדיאלקט של מרים, כפי שהיא מציגה בספר זה, מסביר פנים, נגיש ודידקטי. אין כאן מחאה פוליטית או ביקורת חברתית אלא מעוף של המחשבה היוצרת. היא שואלת, ביצירותיה שאלות רבות בעיקר את עצמה. מתלבטת. מחפשת דרך אמנותית ראויה ומתאימה לה ביותר לביטוי עצמי. צוללת אל מצולות נפשה ושולה ממעמקיה את פניני השראתה.

דרך יצירותיה מרים פותחת צוהר קטן, שמאפשר לצופה הצצה נדירה אל עולמה הפנימי, משתפת אותנו בהתלבתויות וגורמת לנו להתרגש יחד איתה. היא “צדה” בעדשת המצלמה את “קורבנה”, תופסת במעופן, ממחישה את יחודו וממשיכה הלאה לעבר התנועה הווירטואוזית הבאה. בכך היא מנציחה את תשוקתו בעדשה רחבה ומנסה לחוש את תחושותיו. לחיות את חלומו.

רק שם, במרווח שבין אצבעו של הצלם לבין כפתור ההפעלה, רק שם קיימת המציאות. רק שם מתקיימים החיים. מאז ימי הליאוגראפיה ודאגרוטיפ ועד לצילום הדיגיטאלי המודרני, יכולתו של אמן לחוש את הרגע הנכון, האחד והיחיד ולהקפיא אותו בעדשה, מבדילה אותו משאר אוחזי המצלמה.

אהבתה של מרים למחול ולתנועה באה לדי ביטוי גם בפיסול. רקדנית דקיקת גיזרה מתעופפת אל על כאילו מזמינה את הצופה ביצירה: “בוא. תרקוד איתי. תחוש את התרוממות הרוח. תחיה את הרגע.” ומתחתיה רשמה מרים בפשטות, לפארפראזה של יוליוס קיסר: “צילמתי, רשמתי, פיסלתי“.

זוג נעלי בלט תמימים למראה הפכו באחת לנאהבים בנשף המסכות וסובבים לצלילי הוואלס האביבי של שופן או השני של שוסטקוביץ’. הדבר מעורר געגוע לעברה. למה שהיה ואיננו עוד. או ביצירה אחרת, המתארת ספק מאבק, ספק חיבוק מנחם של האדם עם ביזון, ויתכן אף, שזה אותו אחד שלילה קודם לכן הטביע את חותמו, בפעם הראשונה, על קירות המערה והיום יצא לצוד. הכל יתכן. הכל. כל עוד היוצר יכול לשכנע את הצופה באמיתות דבריו ולהפליג בדמיונו למחוזות שונים.

דברים: הפסל סולומון לבייב
אומן פסל בין לאומי, יקיר העיר כרמיאל.