אהבתה של מרים למחול ולתנועה באה לדי ביטוי גם בפיסול. רקדנית דקיקת גיזרה מתעופפת אל על כאילו מזמינה את הצופה ביצירה: “בוא. תרקוד איתי. תחוש את התרוממות הרוח. תחיה את הרגע.” ומתחתיה רשמה מרים בפשטות, לפארפראזה של יוליוס קיסר: “צילמתי, רשמתי, פיסלתי“.

זוג נעלי בלט תמימים למראה הפכו באחת לנאהבים בנשף המסכות וסובבים לצלילי הוואלס האביבי של שופן או השני של שוסטקוביץ’. הדבר מעורר געגוע לעברה. למה שהיה ואיננו עוד. או ביצירה אחרת, המתארת ספק מאבק, ספק חיבוק מנחם של האדם עם ביזון, ויתכן אף, שזה אותו אחד שלילה קודם לכן הטביע את חותמו, בפעם הראשונה, על קירות המערה והיום יצא לצוד. הכל יתכן. הכל. כל עוד היוצר יכול לשכנע את הצופה באמיתות דבריו ולהפליג בדמיונו למחוזות שונים.