שירתה של ברכה רוטשטיין נכתבת בגובה הלב ובשפה בהירה, והיא חפה מחידתיות או לשון פיגורטיבית סבוכה, ובדיוק משום כך היא מרגשת ופורטת על מיתריי הנפש. מחד, שיריה שואבים מן היומיום, המרחב הביתי, המשפחה והשגרה, ומאידך, מאירועים ואסונות המטלטלים את האומה. זו יצירת ביכורים בשלה ומרתקת, המציעה לקורא מניפה ססגונית אל העולם, ומראה לירית של תבונה, בה יוכל להביט גם על חייו שלו.
נמרוד שיין