תיאור
שני אנשים עירומים
עֲדַיִן
לֹא הֲכִי חָשׂוּף שֶׁלִּי
בספרה כמו כף יד מחליקה על צלקת מקיימת שירתה של שרון טופר הבטחה זו הלכה למעשה. בחשיפה אמיצה, חסרת פשרות ועם זאת עדינה ונוגעת ללב. במילים מדודות, קצובות – ולעיתים דוקרות – היא משרטטת מפות חיים של אינטימיות ושל כאב, ומובילה את הקורא בין חללי הבית השונים – מחלון חדר השינה המשקיף אל הטבע ועד למסדרונות הלבנים והמנוכרים של בתי החולים.
זו יצירת ביכורים בשלה, נוקבת וחשופה, המזמינה אותנו להביט פנימה אל נפשנו “בְּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת מִדְּאָגָה”, ולקוות. בליריקה עדינה הנעה בציר שבין הגוף הפצוע לנפש המבקשת מרגוע – וברגישות יוצאת דופן – היא מספרת על פרידות, על הבית והמשפחה, וכן על זוגיות ותשוקה שלא שובעת.
גם כשהיא נוגעת בצל הכבד של זיכרון בין־דורי, מישירים שיריה מבט אל רגעי החרדה, אל “הנחשים בגן העדן” של ההשתקה, ואל הניסיון העיקש לגרד את הכאב המפויח מדופנות החיים. אך זו שירה הרחוקה מלהיות מיואשת. בשורות שבורות, בחן, בתבונה ובכנות כובשת היא בוחרת בהישרדות ובנחמה, ומזמינה אותנו להשקיף אל האופק המנצנץ מרחוק.
נמרוד שיין


חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.